יום הזכרון לחללי מערכות ישראל

הרבה זמן לא יצא לי לכתוב לכן ,

הרבה זמן שעבר ועברו וקרו הרבה דברים

הקורונה מסתיימת בעזרת השם , אנשים מתחילים לחזור לשגרה ,

החיים ממשיכים

ובדיוק זה הזמן , יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה .

יום קשה , יום של שואה ותקומה

מעבר חד מיום כזה קשה ליום שמח .

אני מרגישה מחוברת לימים האלו ,

בנערותי הייתי בתיכון תמיד אוהבת להתנדב לטקס של קריאת הטקסטים

המנון , הורדת הדגל , כל הטקסים של יום הזיכרון .

זה היה מעיין טקס של זיכרון , של תזכורת איך ומה הקרבנו להקים מדינה .

הסיפורים , השירים ניו מקום המדינה .

הכל היה נוסטלגיה של ההורים שלנו .

אבל היום .

היום זה שונה - חשבתי שלא יהיו עוד מלחמות , הגענו לארץ האבות ולנחלה שלנו .

לצערנו יש קורבנות אבל לא יהיו סיפורי זוועה של לוחמה כואבת ופחד במדינה שלנו .

והנה אנחהו מתחילים לשמוע , על שיר שחייל כתב או משפט שחייל אמר ברגעיו האחרונים .

מה קורה ?

זה באמת פה תופס אותנו ?

אנחנו באמת חיים בתופת , אנחנו באמת עדיין בגלות ,

בעיניים של ילדה אופטימית , נאיבית

הכל בסדר זה לא קשור לעתיד , זה עבר .

ולא , אני פתאום מבינה - היי , זה העתיד .

בדיוק זה העתיד .

ומה עושים ? איך מגנים ?

מה שומר עלינו או מי ?

האמת , כולנו יודעים את התשובה

אנחנו נזכרים בה רק כשצריך עזרה ,

" היי , הצילו - אני פה "

מה עם שאר החיים ? - חיים .

אלוקים היקר .

תעשה שלא יהיו עוד מלחמות

לא בבית ולא בחוץ

לא בגוף ולא בנפש .

אנחנו אולי נראים חזקים , אבל זה רק מבחוץ

אתה יודע .

ובפעם הבאה שנבלבל אותך

תזכור

אנחנו בסך הכל תינוקות

תינוקות שנשבו .

בשורות טובות

יודפת.



















86 צפיות0 תגובות