הרבה זמן לא יצא לי לכתוב לכן ,
הרבה זמן שעבר ועברו וקרו הרבה דברים
הקורונה מסתיימת בעזרת השם , אנשים מתחילים לחזור לשגרה ,
החיים ממשיכים
ובדיוק זה הזמן , יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה .
יום קשה , יום של שואה ותקומה
מעבר חד מיום כזה קשה ליום שמח .
אני מרגישה מחוברת לימים האלו ,
בנערותי הייתי בתיכון תמיד אוהבת להתנדב לטקס של קריאת הטקסטים
המנון , הורדת הדגל , כל הטקסים של יום הזיכרון .
זה היה מעיין טקס של זיכרון , של תזכורת איך ומה הקרבנו להקים מדינה .
הסיפורים , השירים ניו מקום המדינה .
הכל היה נוסטלגיה של ההורים שלנו .
אבל היום .
היום זה שונה - חשבתי שלא יהיו עוד מלחמות , הגענו לארץ האבות ולנחלה שלנו .
לצערנו יש קורבנות אבל לא יהיו סיפורי זוועה של לוחמה כואבת ופחד במדינה שלנו .
והנה אנחהו מתחילים לשמוע , על שיר שחייל כתב או משפט שחייל אמר ברגעיו האחרונים .
מה קורה ?
זה באמת פה תופס אותנו ?
אנחנו באמת חיים בתופת , אנחנו באמת עדיין בגלות ,
בעיניים של ילדה אופטימית , נאיבית
הכל בסדר זה לא קשור לעתיד , זה עבר .
ולא , אני פתאום מבינה - היי , זה העתיד .
בדיוק זה העתיד .
ומה עושים ? איך מגנים ?
מה שומר עלינו או מי ?
האמת , כולנו יודעים את התשובה
אנחנו נזכרים בה רק כשצריך עזרה ,
" היי , הצילו - אני פה "
מה עם שאר החיים ? - חיים .
אלוקים היקר .
תעשה שלא יהיו עוד מלחמות
לא בבית ולא בחוץ
לא בגוף ולא בנפש .
אנחנו אולי נראים חזקים , אבל זה רק מבחוץ
אתה יודע .
ובפעם הבאה שנבלבל אותך
תזכור
אנחנו בסך הכל תינוקות
תינוקות שנשבו .
בשורות טובות
יודפת.
